<h1>או"ז הלכ' מקוואות הנדמ"ח</h1>
<h2>דף טו.</h2>
מעשה בא לפני ושאלתי על אמת המים אם יכול להמשיכה דרך חריץ בקרקע למרחוק אל תוך גיגית גדולה מחזקת יותר ממ' סאה ולהשקיע הגיגית בתוך הקרקע ולטבול בתוך הגיגית, והייתי דן לאיסור משום מים שאובין, ואפי' אם המים היו נכנסין מצד אחד אל תוכה ויוצאין מצד אחד אינו יכול לטבול בתוכה, ואע"ג דכלי מחזיק מ' סאה בלח שהם כורים ביבש אינו מטלטל מלא וריקם ואינו מקבל טומאה, כדתנן פ' י"ד דכלים [מ"א] ומייתי לה ס"פ במה מדליקין [שבת ל"ה ע"א], כוורת הקש וכוורת הקנים ובור ספינה אלכסנדרי, אע"פ שיש להם שוליים והם מחזיקות מ' סאה בלח שהם כוריים ביבש טהורין, והייתי אומר הואיל דאין עליהם תורת כלי לקבל טומאה לא מיקרי כלי לעשות המים שנכנסין לתוכו שאובין אפילו הכי שאובין נינהו, דתניא בתור' כהנים [פ' שמיני פרשתא ט' פיסקא א], מקוה מים יכול אפילו מילא בכתף ועשה מקוה בתחלה יהא טהור ת"ל מעיין מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים, או מה מעיין שאין בו תפיסת ידי אדם אף מקוה שאין בו תפיסת ידי אדם וכו', ת"ל ובור בור יש לו תפיסת ידי אדם, אי בור יכול אפי' בור ספינה יהא טהור, ת"ל מעיין מה מעיין שעיקרו בקרקע אף בור שעיקרו בקרקע, ופי' אילו נאמר בור ולא נאמר מעיין הייתי אומר אפי' בור ספינה שיש לה שוליים והמשיך לתוכו מ' סאה או כגון שלא המשיך, אלא ירדו מי גשמים לתוכן יהא כשר לטבול, דבפחו' ממ' סאה לא טביל ת"ל מעיין, מה מעיין שעיקר המים נוגעין בקרקע, אף בור שעיקרו בקרקע, לאפוקי בתוך הכלי, דלאו עיקרו בקרקע, שהרי יש לו שוליים, הרי שאע"פ שבור ספינה מחזיק יותר ממ' סאה ולא מקבל טומאה, דבבציר מהכי ליכא שיעורא, אפילו הכי אינו טובל בתוכו משום מים שאובין, ובממלא על כתפו ליכא לפרושי, דהא כבר מיעטו ברישא דברייתא. ובמס' מקואות [פ"ג מ"ג] תנן בור שהוא מלא שאובין והאמה נכנסת לו ויוצאה הימנו, לעולם הוא בפסולו עד שיתחשב שלא נשתייר מן הראשונים שלשת לוגים, אלמ' אע"פ שמחובר לאמת המים אינם נכשרין מים שאובין עד שיצאו. וה"ה אע"פ שמימי הגיגית שהן שאובין אל האמה פסולין, ובפ"ק דיבמות [ט"ו ע"א] גרסי' מעשה בשוקת יהוא שהיתה בירושלים והיתה נקובה כשפופרת הנוד וכו', ופרש"י אבן חלולה וקבועה מעיקרא וצינור מים מקלח בתוכה ולא היתה מחזקת מ' סאה, אבל מי צינור דהוי חיבור משלמת למ' סאה, דטהרות נעשו על גבה מטבילין לתוכה. ומדפי' רש"י [ברש"י לפנינו שם לא כ' וקבועה מעיקרא] קבועה מעיקרא, מכלל דחקקה ולבסוף קבעה לא, אע"ג דמחוברין מי הצינור לתוכה. הואיל והי' עליה תורת כלי בתלוש. ותניא [תוספתא מקואות פ"ד ה"ה ועי' ר"ש פ"ב מ"ב] מעין היורד לכלים ומן הכלים לברכה ראשונים [ראשונים] הרי אילו פסולין מפני שהן נעשו שאובין, כיצד הוא עושה נוקבו מעין זקנו כל שהו. נמצא מים מועטין מטהרין את המרובין. ואע"פ שאין ברור לי פתרון ברייתא. מיהו שמעי' מינה דנשאבין חשיב להו. אע"פ שהם מחוברין למעיין. ובמסכת מקואות פ"ה [מ"ב] תנן מעיין שהעבירו ע"ג כלים או על גבי ספסל וכו', ר' יוסי אומר הרי הוא כמקוה ובלבד שלא יטביל ע"ג ספסל ובערך ספסל פי' אינו טובל ע"ג ספסל שהוא בתוך המעיין שהוא כאילו טובל בתוך הכלים. וזהו סיוע לדבריי. וקשו לי ים שעשה שלמה היאך היו טובלין בו והרי הוא כלי, וגרסי' בשלהי פסחים [ק"ט ע"ב] ששולחן של מקדש היו מטבילין בו. ואומר אני דתחתיו מנוקב בשוליו ובאין לתוכו המים מעין עיטם, כדאית' פרק אמר להם הממונה [יומא ל"א ע"א]. אמר אביי ש"מ עין עיטם גבוה מקרקע עזרה כ"ג אמות, ובאין המים אל שער המים שהיה טובל שם כהן גדול. והכי נמי הכ' בים שעשה שלמה והוא מנוקב בטל מתורת כלי, ומצאתי בשם רבי' יבם [עי' תוס' בכורות נ"ה ע"ב ד"ה שמא]. דרגליים של שוורים שהי' הים מוטל עליהם היו חלולים בקרקע, והיו המים באים דרך שם לתוכן. ובפ' אמר ר' עקיבא ירושלמי [שבת פ"ט ה"א], גר' השוקת שבסלע אין ממלין בה ואין מקדשין ואין מזין הימנה. ואינה צריכה צמיד פתיל, ופוסלת המקוה מפני שחקקה ולבסוף חיברה. הא אם חיברה ואחר כך חקקה לא. וזה סיוע לפירש"י להך דשוקת יהוא. וכבר שאל ה"ר אברהם בר' שמואל [אחיו של ר' יהודה החסיד וחברו של רבנו בעל האו"ז, (ראה או"ז ע"ז סי' קפג, רצה, רוקח סי' רנ רנז שפב תסח)] מחמ' רבי' אב"ן העזר על אמת המים המקלחת דרך צנור, אם יכולים לטבול שם, וסוף דבריו נ"ל דבזחילתן דרך צנור לא נעשו שאובין כיון דמחוברין מים שבצנור למעלה ולמטה לאמת המים דלא מיקרו שאובין עד שיפסקו המים שבכלים מן המעיין, דהא מים שאובין אם משיקם בכלי אותם אל מי מקוה או אל מים חיים הוכשרו במי מקוה כיון שמחוברין, והא דתניא [ב"ב ס"ה ע"ב] צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה היינו במים שאובין שהמשיכן למקוה דרך צנור מיירי, שהשאיבה מטהרת ברובה ובהמשכה, ואם המשיכה דרך צנור שחקקו ולבסוף קבעו פסול, ותורת כלי היה עליו בתלוש, ואם תימצי לומר דאפי' בזוחלין קתני ברייתא דפוסל את המקוה, דווקא (דפסלי) [דנפלי] מן הצנור למקוה, אבל אם הצנור רחוק מן המקוה, שהמים נמשכים אחרי צאתם מן הצנור על הארץ, והדר נפלי למקוה לא פסולה, כדאמרי' פ"ק דתמורה [י"ב ע"ב] א"ר יוחנן שאיבה שהמשיכוה כולה טהורה, ועתה אל תעשה מעשה להורות על פי, אע"פ שאני מדמה כי ראיתי בת"כ דמפרש להא דר' יוחנן בג' לוגין שהמשיכן למקוה אע"ג דלא מוכחי לי הכי, וקש' לי יואל הלוי הא דאמר בחגיגה [כ"ב ע"א] דמטבילין כלי בתוך כלי היכא שפיו של חיצון כשפופרת הנוד. ותנן נמי בפ"ו דמקואות [משנה ה] השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהם אלא א"כ נקובים כשפופרת הנוד, וי"ל התם משום שהכלי שקוע ממש במקוה, הילכך הרי הוא כמקוה עצמו לטבול בו בעוד שהם קוו וקיימי, וכן הא דמסכ' חגיגה [כ"ב ע"א], דמקוו מיא מיירי, ומועיל יותר מהיכא דלא קוו וקיימי והיינו טעמא דספסל שבתוך המעיין שאינו טובל על גבי ספסל אע"פ שמחובר למעיין דלא קוו וקיימי, והיינו טעמא נמי דאמר בבור שהוא מלא שאובין ואמה נכנסת לו וכו', דאייתינן לעיל, והאמה אינה מטהרת השאובין הואיל שהשאובין לבד אינו מועיל חבור האמה שנכנסת לו, חדא שהשאובין אינן בתוך המקוה ועוד שמי האמה לא קוו וקיימי. ויש מקצת חביריי שאומרים להתיר הואיל שאמת המים מחוברת למים שבגיגית מותר לטבול בו, כענין שכתבתי בשם רבי' חמי לעיל, וראייתו מדתנינן בפ"ו דמקואות [מ"ג] ג' מקואות בזה עשרים סאה ובזה עשרים סאה מים שאובין והשאוב מן הצד וירדו שלשה וטבל בהם ונתערבו, המקואות טהורין, והטובלין טהורין וכו', אלמא שאנו מכשירין השאוב בחיבור הכשרים, הכי נמי על ידי חיבור אמת המים נכשיר מי הגיגית, ואני אומר לא דמי התם השאובין בקרקע ולא בכלי, ועוד הואיל שיש מ' סאה שהוא שיעור מקוה בשני הכשירים בטל השלישי ברוב, ועוד הואיל דקוו וקיימי יש להכשיר כמו שפי' לעיל, אבל אמת המים דלא קוו וקיימי הא תנן משנה רווחת [מקואות פ"ג מ"ג] בור שהוא מלא מים שאובין והאמה נכנסת לו ויוצאה הימנה לעולם הוא בפסולו כו' כדפרי' לעיל, אלמ' שאמת המים לא חשיב חיבור. וחבירי מביאים מפרש"י פ' כל הבשר [חולין ק"ז ע"א] האי אריתא דדלאי, צנור ששופכין לו מיא מן היאור בדלי והוא מוליך מים בשדה, אין נוטלין הימנו ואין מטבילין טבילה בצנור, ואי בזיע דוולא בכונס משקה שהנקב [מכניס] משקה גדול הוא קצת וקילוח יוצא ממנו נראה, והשופך שופך דרך פיו לצנור, והנקב מקלח מלאחריו ליאור, מילף ליפי, הצנור עם היאור על ידי הדלי ומטבילין בצנור את הידים דלאו טבילה חמורה היא, ודיה בחיבור זה, ולא בעינא כשפופרת הנוד כדין עירוב מים בעלמא, אנא תמי' מנא לי' לרבי' דבצנור איירי התלמוד, [הא] לא איירי אלא באריתא דדלאי ודוולא ולא בצנור, הילכך נראה דברי פר"ח [עי' פי' ר"ח חולין שם] דמפרש אריתא דדלאי פי' יאורי המים שדולין להשקות הגנות אין מטבי' בהם את הידים דהוו להו שאובין וכו' עד ואי בזיע דוולא בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים אבל מטבילין בהן את הידים ואע"ג דתנן [טהרות פ"ח מ"ט] הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חיבור לטומאה ולטהרה, ומטבילין את הידים דמילף ליפי מים ואין נוטלין ממנו לידים דאי בזע לאו כלי הוא, זהו לשונו. אלמא דמשמע מפתרונו שהדוולא היא נתונה בתוך המקוה ונכנסין המים לתוך הדוולא דרך הנקב הילכך יכול לטבול תוך הכלי הואיל שמחובר למקוה, וזה סיוע לדברי, והיינו דומיא דמטבילין כלי לתוך כלי דאמרן לעיל, אבל פרש"י זצ"ל אין נר' לי. ומצאתי בתלמידי רבינו יב"ם [עי' תוס' ב"ק ס"ז ע"א ד"ה צינור] שכתבו משמו הא דאמר' צנור שחקק ולבסוף קבעו דפוסל את המקוה, זהו בצנור שסתום משלשת רוחותיו ופתוח מצד אחד הואיל דאית ליה בית קיבול אית ביה משום מים שאובין, ומצאתי גאון אחד שכתב שצריך שיהא סתום מארבע צדדין, אך שיהא נקב קטן מיכן ומיכן להוציא המים, שאם הצנור פתוח משני צדדי' אינו פוסל, דתנן פ"ד [מ"ג] דמקואות סילון שהוא צר מיכן וצר מיכן, ורחב מן האמצע אינו פוסל מפני שלא נעשה לקבלה, אלמ' אע"פ שרחב הוא מאמצעיתו ויש לו בית קיבול הואיל ופתוח משני צדדין אינו פוסל, ותו לא מידי, יואל בר' יצחק הלוי זלה"ה.
ברית כרותה לבית לוי מתנות להורות משפט קושט אמרי אמת להיישיר דרכים מעקשים להסליל עקלקלות התהלך במישרים, ואני הבא על התחום שוחר טוב ומבקש שלום ורצון מלכינו כעב מלקוש להרעיף משמים ברכות לראש הרב ר' יואל הלוי, וזאת דעתי על גיגית הגדולה המחזקת מ' סאה ויותר ששקעוה בקרקע והמשיכו אל תוכה אמת המים כדי לטבול בה ואתה דן עליה לאיסור אפילו אם המים יוצאים מצד אחד גם אני אודך כי יפה אסרת, כי שהשאיבה הפוסלת בטבילה אינה תלויה בכלים המקבלים טומאה כי אם קיבול בכלי תלוי פסול שאיבה שהרי אפילו כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה שאפי' מדברי סופרים אין להם טומאה פוסלין משום שאיבה כדמוכח בי"ח דבר שגזרו וכן נמי כלי המחזיק כמה מקוואות אע"פ שיצת מידי קבלת טומאה דבעי' דומיא דשק המיטלטל מלא וריקם, ידי כלי לא יצא לעניין זה, שאפי' כלי חרס הוא ונתלה שרץ באוירו לא נאמר כאילו אין כאן כלי וכנתלה באויר בקיטון בעלמא הוא, ולא יטמאו האוכלין והמשקין שבאויר זה, אלא ודאי טמאין, וכן נמי כלי מתכת אם מחזיקות יותר מכוריים אין תורת כלי בטל מעליהם, דדוקא כלי עץ הוא דאיתקש לשק שאר כלי לא איתקוש, אלא אפי' גדולים שאין זזין ממקומן בני קבולי טומאה נינהו, כדמוכח פ' א"ר עקיבא [שבת פ"ג ע"ב] ופ' שתי הלחם [צ"ו ע"ב] ובסוף מסכת חגיגה [כ"ו ע"ב], גבי שולחן של מקדש משום צפוי, הילכך ים שעשה שלמה ברור לן ששל מתכת היה, ובירושלמי בסדר יומא פ' אמר להם הממונה [פ"ג ה"ח בשינויים] ר' שמעון בר כרשנא בשם ר' אחא הים בית טבילה לכהנים היה, והים לכהנים לרחצה בו, ולאו כלי הוא כההיא דא"ר יהושע בן לוי אמת המים היתה מושכת לו מעין עיטם והיו רגלי השוורים, פי' שוורים פחותים כרימונים, מדקאמר ולאו כלי הוא והוצרך לשנויי שנפחתו כרמונים מכלל דכלי מתכת חשובים כלי אפילו מחזיקות כמה, אין תורת כלי בטל מהם, אלא במוציא רמון, כשאר כלים גדולים, ואע"ג דעלה תנן השדה והתיבה שבים אין מטבילין בהם אלא א"כ נקובה כשפופרת הנוד, ומשנה זו פ"ו דמקואות פר' כל המעורב למקוה [מ"ה], י"ל שהם משוקעים במים וצריכ' כשפופרת הנוד דכל מן הצד שיעורו כשפופרת הנוד אבל ים שעשה שלמה שאין שיקועו במים אלא נראה לכל ככלי מלא, אם לא בטלו מתורת כלי לא סגי ליה בנקב שפופרת הנוד, דמסתברא דשעור רמון גדול משפופרת הנוד שהוא שיעור שתי אצבעות החוזרות למקומם, הילכך הוצרך לבטל ים של שלמה מתורת כלי, והבא לומר שמא אם היה כלי עץ גדול מאד אין צריך לנקבו לא כשפופרת ולא כרמון, שהרי אין אני קורא עליו תורת כלי. תשובה, זאת נעשת מכלי גללים וכלי אבנים שאין מקבלים טומאה ואעפ"כ פוסלין בשאיבה, הילכך גיגית זו פוסלת אע"פ שגדולה, שכל טעם מקוה שצריך שיהא באשבורן ובקרקע כדמוכח בת"כ, הילכך בכלי גדול ממ' סאה לא עלתה לו טבילה. ושאיבה נמי מן התורה פסולה, מקום שטובל שלא על גבי קרקע, דטבילה בכלים כטבילה באויר ולא זו וזו טבילה, ועל שאר שאיבות מדרבנן גזור, אלא שהחמירו קצת שאיבה מדבריהם, והטובל בכלי שהוא גדול מאד כגון זו פסולה דאורייתא, הפותק למקום בלא המשכה החמירו עליה אפילו חקק ולבסוף קבע, שאיבה שהמשיכה כולה לר' אליעזר בן יעקב פסולה ולרבנן כשירה אפי' מדרבנן כדמשמע בתמורה [תמורה י"ב ע"א—ע"ב]. וגזרו על שלשת לוגין שנפלו למקוה חסר כאילו נפתק כולו על ידי כלים, ומיהו כי האי גוונא דגיגית נר' דפסול אע"פ שמחזיק יותר ממ' סאין, דהא סת' צנור שחקקו ולבסוף קבעו, כלי עץ העשוי לנחת הוא ופוסל, ושלו' תורת נצח אברהם ב"ר שמואל. דנתי הדברים הללו עם ר' מאיר ב"ר קלונימוס ואחיו ר' יהודה, ומה שנר' לנו כתבנו לשלום.
והדנין להיתר אינם רוצים לחלק בין שאוב דקרקע לשאוב דכלים כדתנן [מקואות פ"ו מ"ג] ג' מקואות וכו', והשאוב מן הצד ככתוב לעיל, וכל הני דתנן המניח כלים או טבלא וכו' והחוטט בצנור לקבל צרורות, וצנור שיש לו לבזבז שחקקו ולבסוף קבעו, וכל כיוצא באלו דבעינן נקב כשפופרת הנוד דהוו מוקמי בצנור המקלח ממקוה חסר או ממי גשמים שאין בהם (מ') סאה למקוה חסר. וכן הא דתנן [שם פ"ד מ"ה] היתה כלי וחברה נקבה מלמטה וכו' אבל סיפ' דשוקת יהוא בעירו מקוה שלם להעלותו מיירי, ורש"י כתב ביבמות [ט"ו ע"א ד"ה עירוב מקואות] ומתערבים המים דרך נקב או חריץ, מאי נקב ומאי חריץ לאו חריץ בקרקע ונקב בכלי, ומתערב לתוך הכלים אפי' אם הוא שלם, וכן משמע קצת מפר"ח ומטהר על ידי חבור, וכן משמע בחגיגה [כ' ע"ב], דמטבילין כלי לתוך כלי, ותניא בתוספתא [מקואות פ"ה ה"א], קומק(מ)ום שהוא מלא כלים והשיקן למקוה אפי' כל שהו טהורין דמגו דסלקא טבילה למנא סלקא לכלים דאית ביה, כדאמר במסכת חגיגה פ' בתרא [כ"ב ע"א]. הטהו על צדו שלא ידע אם נכנסו המים בתוך הקומקום ונתמלא שיעלה טבילה לכלים שבתוכו, לא עלתה לפני מים טבילה עד שיהא במי הקומק' כשפופרת הנוד, ואין לחלק בין אדם לכלים, דתנן [תוספתא מקואות פ"א הי"ג]. כל מקום שאדם טובל ידים טובלין, אין אדם טובל אין ידים וכלים טובלין, ועוד ראיה מפ' רש"י גבי האי אריתא דדלאי כדפרי' לעיל. ומקוה השאוב מעיקרו פליגו בה ר' אליעזר בן יעקב ורבנן דתנן [מקואות פ"ב מ"ד] רביעית מים שאובין בתחלה פוסלין את המקוה דברי ר' אליעזר בן יעקב ופירש רשב"ם זצ"ל בב' בת' [ס"ו ע"א ועי' תוס' שם ד"ה מכלל] וכן פר"ת זצ"ל כר' אב"י, ומפר' דאם מילא בכתף ופתקו בקרקע כל ארבעים סאה דפסול מדאורייתא, אבל רביעית בתחילה אי נמי ג' לוגין מים שאובין שפוסלין הוא הלכה למשה מסיני. וזה אין נר' דאע"ג דהעידו מפי שמעיה ואבטליון על ג' לוגין וכו' [עדיות פ"א מ"ג] איכא למימר דמדרבנן הוא וכן משמע בפסחים [י"ז ע"ב] אמר רב פפא הא דאמר בקרקע טהורין לא אמרן אלא דהוו רביעית דחזי להטביל מחטין, והתם הוי כולו שאוב ומקילינן משום דמדרבנן הוא, וקראי דת"כ [תו"כ שמיני שם]. אסמכת' הוא כמו כמה וכמה בת"כ. ועוד יש ראי' להתיר קצת ממתני' דאביק [מקואות פ"ו מ"י] וממטהרת [שם מי"א] הילכך גיגית זו כיון שמחוברת למקוה שלם וכשר כשרים המים שבגיגית לטבילה, דכל הנך דבעינן כשפופרת הנוד היינו בבא להשלים מקוה חסר ממקוה על ידי כלי, אי נמי בבא לטהר ממקוה חסר על ידי עירוב בכלי את המקוה שהיה חסר ונשלם בג' לוגין מים שאובין, אבל מקוה שלם והוא כולו פסול שבא לטהרו על ידי עירוב אינו מיטהר אפי' ממקוה שלם וכשר, כי ההיא דתנן [שם פ"ג מ"ג] בור שהוא מלא מים שאובין וכו', ומקוה שלם (וחסר) תו לא מיפסל בשאובין, דתנן [שם פ"ו מ"ח] היו בעליון מ' סאין ובתחתון אין כלום ממלא בכתף ונותן בעליון עד שירדו לתחתון מ' סאה אבל המקוה מחוסר מן השלם למ' סאין. בשאובין מטהר בחבור מקוה שלם וכשר, ואפי' הוא בכלי, כדמשמע גבי שוקת ובאריתא דדלאי. ותני' בתוספ' [מקואות פ"ד ה"ד] קסטלא המחלק מים בבריכה אם היה נקוב כשפופרת הנוד אינו פוסל את המקוה הלכה זו עלו בני אסיא ג' רגלים ולרגל שלישי הכשירוה להם, ואפילו נקובה כמחט, א"ר אלעזר בר' יוסי הלכה זו הוריתי ברומי לטהר וכשבאתי אצל חביריי שבדרום אמרו לי יפה הוריתה, בד"א מן הצד וכו', ולולי שקשה לסמוך על הבריית' היה משמע דזימנין סגיא בנקב כמחט, וק"ו אם מים שאובין מעיקרן מיטהרין בהשקה, ק"ו היכא דמהיכשירא דחיבור מעיין קא אתו מתחילה ועד סוף דכשירין, כגון הכא שיורד מן המעיין לגיגית בלא הפסקה. והא דתנן [מקואות פ"ה מ"א] מעיין שהעבירו על גבי השוקת פסול, בשוקת כלי מיירי דסליק מינה כאידך פירקין, ושוקע השוקת בקרקע והכניס כל מי המעיין לתוכו פסול מתור' מעיין ומתורת מקוה, העבירו על שפה, פי' על גבי שפת המעיין, והוא מחובר למים שבחריץ כשר אף מה שחוץ לשפה, שהמעיין מטהר בכל שהו, העבירו על גבי בריכה שקיבצו מן המעיין לבריכה הסמוכה למעיין והפסיקו מה שבבריכה למקוה, וה"ה לא הפסיקו אלא משום סיפא נקט, ואם חזר והמשיך מן הבריכה למקומו הראשון נפסל מתורת מעיין עד שיצאו הראש' הבאין מן הבריכה, העבירו [שם משנה ב'] על גבי כלים ששיקע כלים אצל המעיין, או ספסל שיש לו לבזבז והכניס ממי המעיין לתוכו, ר' יהוד' אומר הרי מה שבכלים ובספסל, תורת מעיין עליהם מפני שמחובר למעיין, ור' יוסי אומר דדינו כמקוה, ובעינן מ' סאה אפילו למחטין וצנורות, ובלבד שלא יטביל על גבי ספסל דכיון דשביק לטבול במעיין ודאי מטביל אספסל שוי להו במחשבתו למי המעין כשאוב' וה"ה לכלים, והיינו נמי טעמא דהשדה והתבה שבים דבעי' כשפופרת [שם פ"ו מ"ה] משום דמשוי להו כשאובין, אבל היכא דליכא למימר כי האי גוונא שרי למיטבל אפילו בכלי על ידי עירוב מים, וההיא דירושלמי לאו דווקא כרימונים, דאפי' בכלי (המדה) סגי לן בב' שפופרת הנוד, אלא משום דהנקב כי האי מתערב שפיר, וכן הא דתנן [פ"ו מ"ח] מטהרין את המקוואות העליון מן התחתון והרחוק מן הקרוב וכו', מיירי כגון שהיה עליון חסר מתחילה ונשלם בג' לוגין מים שאובין ועכשיו בא לטהרו מן התחתון שהוא מקוה שלם וכשר, וכן מיתוקמא ההיא דתנן [פ"ג מ"ב] בור שבחצר ונפלו לו ג' לוגין לעולם הוא בפסולו עד וכו', והא דתני' חבית יין שנפלה לים הגדול וכו' בפ"ק דמכות [ד' ע"א] התם מפרש משום דקוו וקיימי, ולא מיערב שפיר היין כי אינו ראוי לבילה כמו מים, ואעפ"כ לא סמכו רבותינו על דבריהם וסלקו שולי הגיגית לגמרי.
